הקלות הבלתי נסבלת של האצבע על המקלדת

בני מיכאל ואנוכי בנחל האסי, נא לא להתבלבל, זו לא אינדונזיה!

מילים אלה הן מלות תגובה למאמר של עידו לוי תחת הכותרת "חכמת היוגה". 

צר לי להיות גסה אבל חכמה לדעתי לא היתה שם. 

מה לי ולפסטיבלים? 

בסוף השבוע האחרון הוזמנתי ללמד בפסטיבל היוגה הבין לאומי שנערך בגן השלושה. תמיד עולה בי חשש מפני פסטיבלים, מעולם לא הייתי במידברן, לפני הקרנבל בברזיל החברים שלי היו צריכים ממש לשכנע אותי להגיע (אחת החוויות המדהימות של חיי) והפעם מיד נעניתי להזמנה ללמד, כי יש דברים שקול פנימי פשוט אומר לי להגיד כן או להגיד לא ואני קשובה לקול הזה.

לאחר שלושת ימי הפסטיבל הלב שלי התרחב כמו שלא דמיינתי שיתרחב. במשך שלושה ימים נהניתי מאוסף של אנשים מדהימים, מחברים ששכחתי מקיומם, מאנשים שנהניתי להכיר, ממתרגלות ומתרגלים מכל הגילאים שהיתה לי הזכות ללמד וללמוד לצידם. זכיתי להנות מהלימוד של רוקסי ושל ראם הראובני שני מורים שבאף סיטואציה אחרת לא היה יוצא לי  ללמוד משניהם יחד בסוף שבוע אחד. שמעתי דברים בשבחו של דיוויד סאי ואני הולכת לחוות אותו בסוף השבוע הקרוב בסדנא שיעביר. התבקשתי להעביר הרצאה על מנטרות וכהכנה למדתי שיעורי סנסקריט קסומים במשך חודש וחצי טרם הפסטיבל עם הסנסקריטיסט הגדול מכולם רפי פלד. הרגשתי בטחון להיות חלק מהקהל הזה. הבן שלי שיחק במרחבי דשא (כן, מרחבים, כאלה ישראליים ולא אינסופיים) עם ילדים אחרים ועם אנשים, היו פעילויות לילדים ולמבוגרים ללא הפסק. בערב הראשון שהגענו העברתי שיעור ל150 איש אני רוצה להודות על ההזדמנות הזאת. המוני זו לא מילה גסה גם מוג'י המורה הכי משמעותי עבורי בדרך הזאת מעביר סאטסאנגים למאות אנשים ואני עדיין רואה אותו כ-המורה שלי ליוגה בה"א הידיעה. 

את עושה יוגה מה את מתעצבנת?

תתרגלו כאילו אתם ישו, כאילו אתם קרישנה, כאילו אתם מוג'י אמרה רוקסי ואני מיד בקוראי את מילותיו של עידו המעוצבן, התעצבנתי שבעתיים ושום ישו או קרישנה או מוג'י לא היו בי אלא רק התגובתיות לתגובתיות שלו. אבל הדרך עוד ארוכה ואני מבטיחה לנסות להשתפר, עד אז בואו נהיה קצת תגובתיים בשם היוגה!

אז העצבים שלי מתחילים עוד מילדותי. גדלתי בנצרת עילית, וכשאומרים שטויות אני מתעצבנת. אבל זה לא באמת קשור לנצרת עילית, מה שקשור הוא שהיינו הולכים הרבה לסחנה ואני מכירה את האזור היטב וחושבת שכולם צריכים להכיר כי זאת המדינה שלנו ולו בשביל להתפכח שאנחנו לא חיים בבאלי או בתאילנד. לכן כשקראתי שהפסטיבל היה המוני התעורר בי צחוק גדול. לחשוב שהסחנה זה איזה מפל קסום ונסתר בחלק המערבי של קופנגן זו תמימות או אפילו בורות. הגדילה ההפקה ומיקמה את הפסטיבל בחלק המזרחי של נחל האסי וכן, יחסית לסחנה זה היה סופר אינטימי, אבל אני מניחה שיש אנשים שלא כל כך מכירים את הצפון, עבורכם אספר שמרחבים אינסופיים, לא קיימים בחלק הצפוני של מדינתנו, אותם תוכלו למצוא אולי במדבר שבדרום.
אז כן, בסחנה לא תמצאו בריכות ענק פסטורליות וכרי דשא טבעיים אינסופיים אבל תדעו שאם ביום מן הימים תגיעו אל ארוע של יוגה, בו יסתובבו יוגים שקטים ולא עצבניים בבגדים לבנים במקום "בחורות בבגד ים"  (אמירה קצת סקסיסטית הייתי אומרת), ללא כל רעש או גירויים וברקע מתרחשת איזו שקיעת-תמיד מזדמנת תדעו שהגעתם לאחלה סט של פרסומת למשחת שיניים. 

יוגה= איחוד?

מהעבר השני של האסי ניתן היה להתבונן בקיבוץ ניר דוד, שם נערכה חתונה, קולנית יש לומר. שירים מזרחיים שאחר כך התחלפו במקצבים אלקטרוניים. לא מתה על המוזיקה הזאת אבל וואלה שמחתי לראות שהקיבוצניק שינה את הפלייליסט שלו מ"באה מאהבה" לסטנדרט הישראלי ולצקצק בלשון אל מול זה זה קצת להיות יוגי מתנשא בעיניי. כי אם אנחנו כל כך באיחוד עם העצמי הפנימי שלנו מה כבר חבורת אנשים מלאי שמחה הרוקדים לסלסוליו של פאר טסי בדרך השלום מפריעה לנו ולמוקשה שלנו? הרי הודו, אם היוגה, רוויה בקולות של מוזיקה, של צופרים, בריחות תבשילים ועשן, מלאה ברג'אס ועדיין היא היא ערש היוגה, וכל מי שהיה בהודו יסכים איתי. 

קקי של יונים

אתם מדברים איתי על חריונים? באחד הסאטסנגים הזכורים לי ביותר של מוג'י באשראם ברישיקש חירבנו קופים על הראש שלו והשתינו לקלידנית על ההרמוניום שלה, אז מה? זה לא יוגה? לא שאני חושבת שלא צריך להפיק לקחים ואולי להקטין את הרעש ולא להשתמש באולמות מסוימים, כי באמת היה רעש גדול באולם הספורט המחוריין. ולאלה שלא היו בפסטיבל, בואו אספר לכם על האולם הזה. זה היה אולם שלדעתי לא נגעו בו משנות השבעים עם צווחות של ציפורים שלא יביישו את פס הקול של סרטיו של היצ'קוק. ושם העברתי את שתי הסדנאות שלי, כאמור אחת היתה הרצאה על כוחה של המנטרה. ביושבי עם רפי פלד על השיעורים להכנת ההרצאה לפסטיבל, הוא דיבר איתי על כוחה של המנטרה להשקיט את תנודות התודעה מתוך הזיכוך של השפה המאוד ספציפית שלה. והנה אני כאן מלהגת ומלהגת, וכותבת על המאמר של ההוא שליהג וליהג, וכל הרשת כולה מלאה בלהג ואין מושלם מאולם החריונים להעצים את הלהג הזה. כי כשסיפרתי ודיברתי והסברתי, השחקניות של היצ'קוק צווחו, אבל כשזימרתי מנטרה יחד עם הקבוצה אלה עצרו מצווחותיהן ממש כמו שעושה היוגה לתנודות בתודעה שלנו. וזה היה עוצמתי מאין כמוהו. אמנם התחלנו כארבעים אנשים וקרוב לחצי פרשו, אבל בסוף המפגש אלה שרצו ללמוד ולטעום עוד קצת יוגה הביטו בי בעיניים שוקקות וגם אם הם היו מעט לי זה היה שווה הכל. 

כסף כסף כסף

וואלה הייתי עפה על עצמי אם היו משלמים לי על הפסטיבל 1200 שקלים פלוס מע"מ אבל לא כך היה. לא היתה בכך שום הפתעה והדבר סוכם מראש, לכן אני בהחלט לא מבינה איך אפשר לבוא בטענות להסכם שנעשה מראש, מה הבעיה בזה? אני בכלל לא ראיתי את הפסטיבל הזה כעבודה אלא כהזדמנות לקחת חלק ממשהו גדול אבל אם היתה לי בעיה עם זה פשוט הייתי מסרבת. מה העניין בלבוא בטענות בדיעבד על דבר שסוכם מראש? מה שאני ראיתי זה מפיקים שעובדים כל כך קשה שלרגע לא הייתי מתחלפת איתם בעד שום הון שבעולם, אז להגיד שהם עשו כסף על חשבון כל השאר? זה באמת לא לראות את הדברים נכוחה. 

תודה

שמחתי לקחת חלק מפסטיבל היוגה הבינלאומי הזה ואשמח לקחת ממנו חלק גם בהמשך. אני מחכה בציפיה גדולה וגאה לקחת חלק מפסטיבל ישראל ליוגה שיתקיים בעוד מספר שבועות.

ובכלל, יש לזכור שמסורת היוגה היא מסורת דינאמית שמתהווה. בעבר הרחוק היוגים תרגלו יוגה שהיתה שונה אלף שנות אור מהיוגה של היום. נשים היו מוקצות מהמסורת הזו, והיוגי נחשב אימתני ומעורר פחד שעוסק במאגיה, כך שרוב הסיכויים שאם היינו בשמירה על המסורת, לא הייתי כאן. אז ממש כמו מסורת הבהקטי הדרומי שקוראת לחגוג את החיים, אני קוראת לכם לחגוג את החיים בכמה פסטיבלים שתרצו ואל תתביישו. 

שנמשיך לאהוב, שנמשיך לפתוח את הלב ושנמשיך להנות בחיים האלה! תהיו ברוכות וברוכים, נמסטה!

אום! הלוואי ויהיה מרוצה משנינו, יהנה מאתנו

הלוואי שנפעל יחדיו בעוצמה,

מי יתן ויהא לימודנו המשותף מאיר עיניים

ושלא נהיה עוינים האחד את השני

אום! שלווה, שלווה, שלווה

שנטי מנטרה, טייטטיריה אופנישד 2.1.1 תרגום רפי פלד